חיפוש

חיפוש עפ"י נושאים:

חיפוש חופשי:

שאלה:

מה הם דיני איסור חדש?

תשובה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ, וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן... וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱ-לֹהֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ויקרא כג,ט-יד).

מפסוקים אלה עולה שמנחת העומר במקדש תהיה "ראשית קצירכם", דהיינו שאין לקצור מן התבואה - חמשת מיני דגן - קודם להקרבת העומר. מהפסוק "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו..." למדנו שאסור גם לאכול מן התבואה קודם להקרבת העומר. כל תבואה שכבר נזרעה והשרישה לפני הקרבת העומר, הרי היא מותרת מזמן ההקרבה, ואילו תבואה שהשרישה רק לאחר הקרבת העומר, הרי היא אסורה עד שיבוא העומר בשנה הבאה. בזמן שאין בית המקדש קיים ואין מקריבים את העומר, הקובע הוא סופו של יום הקרבת העומר, ט"ז בניסן.

לגבי הגידולים שבארץ ישראל, כמעט ואין לאיסור זה משמעות מעשית, שכן התבואה היא גידול חורפי, ובדרך כלל היא אינה מבשילה לפני הפסח. התבואה משרישה בחורף, ובזמן שהיא ראויה לקצירה כבר הותרה הקצירה והאכילה, כיוון שעבר ט"ז בניסן.[1] לעומת זאת, בצפון אירופה ובעיקר בחצי הכדור הדרומי שם עונות השנה הפוכות מאלה שבארץ ישראל, מצוי מאוד שהתבואה נזרעת ומשרישה לאחר הפסח ומבשילה עד הסתיו שבארץ ישראל, וממילא נותרים כמה חודשים שבהם תבואה זו אסורה באכילה. תבואה זו מכונה בלשון חכמים 'חדש', ופירושו – תבואה חדשה, שנזרעה והשרישה לאחר הפסח הקודם ועדיין לא עבר עליה יום ט"ז בניסן.

כבר במשנה קיימת מחלוקת אם 'חדש' אסור גם בחו"ל, או שמצווה זו חלה רק על גידולי ארץ ישראל.[2] רבים מהראשונים סברו להלכה ש'חדש' אסור מהתורה גם בחו"ל (והזמן הקובע שם הוא י"ז בניסן), אך למעשה באותן הארצות שבהן בעיית ה'חדש' עלתה בכל שנה מחדש, רבים מן היהודים לא הקפידו על הלכה זו, עד שגדולי עולם בדורות השונים קמו לסנגר על עם ישראל בנימוקים שונים.

השולחן ערוך אוסר 'חדש' גם בחו"ל. הרמ"א נוקט גם הוא שבעיקרון חדש אסור בחו"ל, אך העלה סברות להקל מטעם ספק ספיקא, כאשר לא ידוע בבירור שהתבואה היא חדשה. כך גם ה'משנה ברורה' מביא כמה לימודי זכות על העם שלא נשמר מאיסור 'חדש', ומסיים את הדיון כך: "והנה אף שאין בידינו למחות ביד המקילין, מכל מקום כל בעל נפש לא יסמוך על היתרים הללו, ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו, כי להרבה גדולי הראשונים הוא איסור דאורייתא...".[3]                                                                                                   

כיוון שלימוד הזכות על המקילים נובע משיקולים של צורך גדול במקומות שבהם התבואה המצויה היא מן החדש וקשה להשיג תבואה אחרת, הרי שלמעשה צריך לחלק בין ארצות שבהן כמעט ולא קיימת בעיית 'חדש', לבין המקומות שבהם שאלה זו ניצבת במלוא עוזה.[4] כאמור, בארץ ישראל אין כל שאלה על התבואה המקומית. כמו כן, החיטה המיובאת לארץ עומדת תחת השגחה גם בתחום זה, ואין בה חשש חדש. אשר על כן, הבעיה עלולה להתעורר רק בתחום המצומצם של מוצרי מזון מיובאים שיש בהם רכיבים מחמשת מיני דגן. לפיכך, גם למסתפקים בדרך כלל בכשרות רגילה ראוי ונכון בארץ ישראל להימנע מלאכול מוצרים מחו"ל שיש בהם חשש 'חדש'. לעומת זאת, במדינות שבהן התבואה החדשה מצויה בשוק, וקשה מאוד להשיג מוצרי מזון הנקיים מחשש 'חדש', יש מקום לשומרים על כשרות רגילה להקל ולהתיר את ה'חדש', והמהדרים יקפידו על עצמם ככל האפשר.



[1] קיימת אמנם שאלה לגבי קצירה מוקדמת לצורך הכנת תחמיץ לבהמות, אך אין כאן המקום לדיון זה.

[2] משנה קידושין א,ט וערלה ג,ט.

[3] שולחן ערוך יו"ד סימן רצג,ב וברמ''א שם; או"ח סימן תפט,י ובמשנה ברורה ס''ק מה.

[4] עיינו למשל בט"ז יו"ד רצג ס"ק ד שחילק כך.

פוסק: הרב אלישיב קנוהל והרב שמואל אריאל

ספר: ואכלת - ושבעת

מקור: פרק ט

הלכה למעשה יש להתייעץ עם מורה הוראה

חפשו עוד ב: חדש

חזרה לדף הקודם
הרשמה להלכה יומית
שם:
דוא"ל:
שליחה