חיפוש

חיפוש עפ"י נושאים:

חיפוש חופשי:

שאלה:

מה המקור למנהג לומר בסוף התפילה פסוק המתחיל באות הראשונה של השם ומסתיימת באות האחרונה של השם?

תשובה:

  כתב ביביע אומר (חלק ט או"ח סימן יג) ענין מה שנהגו לומר פסוק הפותח וחותם בשמו קודם פסוק יהיו לרצון האחרון, שנזכר דבר זה בתוך פירוש רש"י (מיכה ו. ט) "ותושיה יראה שמך, מכאן שכל מי שאומר בכל יום מקרא שמתחיל ומסיים כמו שמתחיל ומסיים שמו, התורה מצילתו מגהינם". וכ"כ בקיצור של"ה (בסוף הספר, תיקון חיבוט הקבר) בשם ספר הכוונות, שהרשעים אינם יודעים שמם בקבר, ומכים אותם מכות אכזריות, ומי שאומר הפסוק המתחיל בתחלת האות הראשון משמו, ומסיים בסוף האות האחרון משמו, דהיינו אותו השם שעולה עמו לספר תורה שהוא בלשון הקודש, סגולה היא שלא ישכח שמו. (וכתוב שם כמה פסוקים שונים לשמות האדם. ע"ש). וכן הובא בספר יפה ללב ח"א (בקונטרס יושר לבב סימן קכב סק"ג). וכ"כ בסידור נהורא השלם. גם האליה רבה (סימן קכב סק"ג) כתב, טוב לומר פסוק מן המקרא שמתחיל ומסיים בשמו קודם שיאמר יהיו לרצון. ע"כ. ונראה הכוונה, קודם ליהיו לרצון האחרון. וע' בשו"ת צפיחת בדבש (סימן נה דף קמט ע"ד) שהביא דברי קיצור של"ה הנ"ל בשם ספר הכוונות, והקשה שלפי סודן של דברים בספר הכוונות, יש שני שמות לאדם, השם העיקרי שקוראים לו אביו ואמו בשעת המילה והוא השם שניכרת בו נשמתו, ושם השני שם הקליפה הקשורה עם הגוף והנשמה מזוהמת הנחש, מחמת חטא אדם הראשון. ואילו היה האדם בהיותו בחיים יודע השם של אותה קליפה שעמו, והיה משיג מקור הפגם ומציאות תיקונו, אז היתה נפרדת ממנו הקליפה אף בחיים, ולא היה נצרך לחיבוט הקבר. ולפ"ז מה יתן ומה יוסיף ידיעת שמו העיקרי ע"י הפסוק, הרי ממילא לא יועיל להזכיר שם הקליפה הנדרשת ממנו, ואפשר שזוהי סגולתו שבאמירת הפסוק יועיל לזכור שם הקליפה בקבר וכו'. ע"ש. וראיתי בספר מאורי אור (חלק באר שבע דף לא ע"ב) שכתב, ומה שנהגו רוב המון העם על פי איזה מחברים לומר פסוק מעין שמותיהם בר"ת וס"ת, כיון שלא נזכר בש"ס וזוה"ק ולא בשום פוסק קדמון, הוי כהפסק שלא מענין התפלה, לכן מוטב לאומרו אחר עקירת רגליו קודם שיאמר יהי רצון, וזכרון אחד לכולם. ע"כ. ומשמע שכוונתו לאומרו קודם יהי רצון שתבנה בית המקדש במהרה בימינו, שהזכירו הרמ"א בהגה סימן קכג ס"א. אולם לפע"ד אין בזה חשש הפסק כשסיים לומר התחנונים, ואומרו קודם פסוק יהיו לרצון האחרון. וע' בקיצור שו"ע (סימן יח סעיף טו) שכתב שאם אומרים יהיו לרצון ב' פעמים, אחד קודם אלהי נצור, ובסופו חוזרים לומר יהיו לרצון, מותר להפסיק לענות כל אמן בתפלת אלהי נצור. ע"ש. ואף שאין זה מחוור, וכמו שכתבנו בהליכות עולם (ח"א עמוד קמ והלאה), שאין להפסיק באמצע אלהי נצור אלא לקדיש וקדושה, כדין ק"ש וברכותיה, ולא לאמנים דברכות. מ"מ בסוף אלהי נצור קודם יהיו לרצון מותר להפסיק שם, מאחר שסיים לומר התחנונים. וכ"כ בכף החיים (סימן קכב ס"ק יא). עכ"ל היביע אומר. וכ"כ בילקוט יוסף (תפילה ב קכב, ו) "נוהגים לומר בסיום התפלה, אחר "אלהי נצור", פסוק מהתנ"ך שפותח ומסיים באות ראשונה ואחרונה של שמו של המתפלל, ואומרים אותו קודם פסוק יהיו לרצון האחרון". 

וברוב הסידורים שכתבו דבר זה, ציינו שיש לומר זאת לפני היהי לרצון השני. אך בספר בן איש חי (פר' בשלח הל' כג) משמע שלא להפסיק לאחר יהי לרצון בשום דבר אחר, ורק אחר כך יאמר שוב יהי לרצון. וז"ל: אחר שיאמר הושיע ימינך וענני יאמר תכף יהיו לרצון אמרי פי פעם שנית. ואחר כל התחנונים שנוהג להוסיף יחזור לומר פעם שלישית פסוק יהי לרצון. ע"כ. אלא שיש לומר שכוונתו אם מוסיף מעצמו תחנונים נוספים, ולא לגבי פסוק זה שהזכיר רש"י וקיצור השל"ה בשם שער הכוונות, לא גרע מהפסוקים שנהגו לומר, הכתובים בסידורים.

ספר: שאל את הרב א. מלמד

מקור: התשובה התפרסמה במדור "שאל את הרב " הרב אברהם מלמד

הלכה למעשה יש להתייעץ עם מורה הוראה

חפשו עוד ב: מנהגים

חזרה לדף הקודם
הרשמה להלכה יומית
שם:
דוא"ל:
שליחה