חיפוש

חיפוש עפ"י נושאים:

חיפוש חופשי:

שאלה:

כיצד מטפלים בנפטר מיד לאחר פטירתו?

תשובה:

תשובה נוספת:

כיצד יש לנהוג משעת הפטירה עד לאחר הקבורה?
מתוך הנחיות מועצה דתי הוד השרון - ראה קישור

ישנם 2 מנהגים כמה זמן אין ליגוע במת לאחר פטירתו: 

  1. מנהג ירושלים- חצי שעה. 
  2. במקומות אחרים נוהגים 20 דקות. 
  3. מיד לאחר מכן מברכים ברכת דיין האמת וזה הנוסח 

" ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת " 

  • בשעת יציאת הנשמה כל מי שעומד שם צריך לקרוע, ויבואר עם הדבר בהמשך בהלכות קריעה.
  • וכן כשמת בשבת חובה לברך ברכת דיין האמת אמנם אין קורעים ואין אומרים צידוק הדין. 
  • מנהג לשפוך כל מים שאובים שנמצאים בשכונת המת. 
  • ומדוע?- ישנם שני טעמים בדבר : 
  • לפי שמלאך המוות מפיל במים טיפת דם המוות. 
  • כיון שאסור לאדם להודיע לחברו הודעה מצערת ושפיכת המים הוא ההודעה שידעו בכך שמת בו מת. 
  • כל הנאמר בדין זה הוא רק במים שאובים ומים הנמצאים בכלים פתוחים אבל במים שסגורים בכלים אין איסור. 
  • שכונת המת פירושו: 3 בתים מכל צד שהמוות נמצא בו. 
  • לענין בנין שיש בו קומות ומת בו מת הבתים שנאסרו המים שנמצאו בהם ישנם 2 דעות בזה יש שכתבו לאסור רק בקומת המת, ויש שכתבו לאסור כל הדירות שיש בבנין, 
  • במקום שמת גוי צריך לשפוך את המים כנ"ל. 
  • מת בשבת-אין לשפוך את המים. וטעם הדבר כדי שלא יתעצבו השומעים ויתבטלו מעונג שבת. 
  • אם אפו את הפת במים הללו הפת אסורה ומכל מקום יעשו שאלת חכם. 
  • ילד שנפטר בתוך 30 יום ללידתו, המים אסורים. 
  • אם ברך על מים ושמע שיש מת בעיר, ישתה מעט וישפוך את שנותרו. 
  • אין לשתות או לאכול בחדר שנמצא בו המת. 
  • אין לנהוג קלות ראש במקום שהמת נמצא ולכן גם אלו שלוקחים את המת ברכבם או בזמן שעושים טהרה למת, יזהרו בדבר מאד. 
  • אסור לברך או ללמוד תורה במקום שהמת נמצא. 
  • אסור להניח את המת יחידי, אלא צריך לשומרו אפילו ביום. וזו חובה משום כבוד המת.

 

קריעה
 
המשפחה והחברים הקרובים מתכנסים בחלק הפנימי של בית הלוויות, בסמוך ל'במה' ממנה יינתנו ההספדים.
על-פי מסורת ישראל, הכוהנים שבין המלווים אינם נוהגים לעמוד תחת קורת גג אחת עם המת, אלא אם כן הנפטר הוא קרובם מדרגה ראשונה. לפיכך, בדרך-כלל מוקצה להם סככה נפרדת המשקיפה על האולם המרכזי.
בחלק מן המקומות, ישנו חדר התייחדות פרטי בו תוכלו לשהות מספר רגעים ולהיפרד מן המת. אם תרצו להיות לבדכם, תוכלו לבקש מאנשי החברה קדישא לעזוב את החדר.
גילוי פניו של הנפטר נעשה בדרך כלל רק בפני אחד מבני המשפחה אשר מתבקש לזהות את המת ולוודא כי מביאים לקבורה את האדם הנכון.
עם זאת, אם תעמדו על כך, יכבדו ברוב המקומות את בקשתכם.
 
לפני תחילת ההספדים,
מנהג אשכנז יתבקשו בני המשפחה הקרובים של הנפטר (הורים, בעל/אשה, בנים ובנות, אחים ואחיות) לגשת למקום בו ניצבת מיטת המת, בזה אחר זה, לביצוע טקס הקריעה.
מנהג ספרד ומנהג תימן מתבצעת הקריעה בבית בשעת שמיעה על הפטירה לאחר הקבורה (מעט מעדות המזרח) נוהגים לקרוע.
הקריעה מותנה, כמובן, בהסכמתכם,
ניתן לדלג על שלב זה אם הוא גורם לכם התנגדות וחוסר נוחות, בתיאום עם החברה קדישא.
כדאי לדעת כי טקס הקריעה עשוי להיות קשה במיוחד לאבלים, משום שהקריעה נעשית בדרך-כלל אל מול מיטתו של הנפטר.
 
טקס הקריעה הוא מנהג מסורתי על-פיו קורעים האבלים קרע בבגדם, כסמל לקרע או לחלל שנוצר בנפשם עקב רגשות הכאב על פטירת הקרוב. מקור המנהג במקרא, בקריעה שקורע יעקב אבינו בבגדיו בהתאבלו על בנו יוסף, אותו חשב למת (בראשית ל"ז 34).
בתקופת התלמוד נהגו אבלים לקרוע קריעה בבגדם בעצמם, ברגע שראו או שמעו את דבר הפטירה.
היום נוהגות מרבית העדות לבצע את הקריעה בבית הלוויות מחמת שכן הנהיגו ואין זה דבר שמקורו בהלכה .
את הקרע מבצע בדרך-כלל אחד מחברי החברה קדישא (במידת האפשר, גבר עבור גברים ואישה עבור נשים), אם כי אפשר שיעשה זאת אחד הקרובים או הידידים.
הקרע נעשה בבגד העליון (חולצה) מעל החזה. באבלות על הורים נעשה הקרע בצד השמאלי (מקום הלב), ובאבלות על שאר הקרובים - בצד הימני.
הקרע צריך להיות משמעותי, כשמונה סנטימטרים וחצי (טפח = 3.5 אינצ'ים), והוא נעשה בסכין ולא במספריים.
בדרך-כלל יקרע איש החברה קדישא או הרב או כל איש או אישה רק את תחילת הקרע, והאבל יגדילו על-ידי משיכת דש הבגד הקרוע מלמעלה למטה.
אין קשר בין הברכה שמברכים דיין האמת לבין מעשה הקריעה אלא כל אחד מצוה בלחוד ולכן ישנה אפשרות לקרוע אחר הברכה .
 
יש שנהגו שהאבל עומד על רגליו (במידת האפשר) בזמן הקריעה, ולאחריה מברך את הברכה המצדיקה את הדין - על הטוב ועל הרע שבו:
"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, דַּיַּן הָאֱמֶת".
 
אם הפטירה אירעה בחג, והשבעה נדחתה לאחרי החג, יש נוהגים לדחות גם את הקריעה לזמן תחילת השבעה. ויש הנוהגים לקרוע על פטירת אב או אם אפילו בחול המועד,
ויש שנהגו לקרוע גם על שאר קרובים בחול המועד וכן מנהג ירושלים ומנהג קהילות ספרד.
 
נוהגים כי החולצה הקרועה לא מוחלפת ונשארת על גוף האבלים במשך כל ימי השבעה.
אם הקרע גדול מדי, ניתן להקטינו בסיכת בטחון, אולם אין לתופרו אלא לאחר שבעת ימי האבלות, ועליו להיראות לעין כסמל על האבלות.
בתום האבל, יש הנוהגים לתפור את החולצה הקרועה ולהחזירה לשימוש (באבלות על הורים, לא נהוג לתקן את הקרע) ויש הנוהגים להשליכה.
 
 
הלויה וקבורה
  • הלוויה יוצאת בדרך כלל מבית הלויות המקומי מ"בית מועד לכל חי" הנמצא בשערי בית העלמין, או מבית הנפטר.
  • טרם צאת הלויה מתבקש אחד הקרובים לזהות את הנפטר. לאחר הזיהוי אומר איש החברה קדישא או חזן פרקי תהילים ופסוקים מתאימים.
  • בפתח בית העלמין אומרים האבלים את תפילת "קדיש" ולאחר מכן קורעים קריעה על הנפטר.
  • יש להזכיר לציבור שיש לומר נוס ברכה שנתקנה במיוחד בכניסה לבית העלמין למי שמגיע אחת ל-30 יום , או למי שמגיע בתוך 30 יום ונתוסף נפטר נוסף .
  • הקריעה הינה סמל לאבלות – חיתוך דש הבגד בסכין על-ידי איש החברה קדישא. בעת החיתוך אומר האבל את הברכה "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, דיין האמת". אצל אבלים על אב או אם נוהגים לקרוע בצד שמאל של הבגד (צד הלב) על קרובים אחרים בצד ימין.
  • מקור מנהג זה בסיפורי התנ"ך. בסיפור מכירת יוסף כאשר מגיע ראובן לבור המים בו נזרק יוסף ורואה כי הבור ריק הוא קורע את בגדיו וכן עשה אביו יעקב כאשר בישרו לו על מות יוסף.
  • וכן דוד ואנשיו קרעו את בגדיהם כששמעו על מות שאול ויהונתן במלחמתם עם הפלישתים
  • מצווה ללוות את המת והוא בכלל מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ומהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא.
  • יש לעשות הכל כדי להביא את המת לקבורה באותו יום.
  • כשמלווים את המת נהוג לומר פרקי תהילים, ובייחוד מזמור צ"א "יושב בסתר עליון"
  • ובהלווית אשה אומרים גם פרק ל"א במשלי "אשת חיל",
  • בקרב עדות המזרח נוהגים לומר גם "אנא בכוח כו'", "ומי א-ל כמוך".
  • נוהגים בשעת הלוויה לתת צדקה לעילוי נשמת הנפטר ולומר: הנני נותן צדקה הזאת לתועלת הנפש שיצילה הקב"ה מכל פורענויות ותזכה לעלות למעלת הצדיקים.
  • יש נוהגים כשעוברים עם הנפטר על יד בית כנסת נעמדים עם המיטה, ואומרים המשנה "עקביא בן מהללאל אומר" (פ"ג דאבות) וב' פסוקים מצידוק הדין "הצור תמים וגו'", גדול העצה ורב העלילה וגו'" אחר כך אומרים הבנים או קרובים אחרים קדיש.
  • ויש שנוהגים שמספיד אחד ממכירי הנפטר .
  • אחרי הקבורה וסתימת הגולל אומרים "צידוק הדין", בימים שאין אומרים בהם תחנון או כשהקבורה בלילה אין אומרים, ולאחריו אומרים "קדיש הגדול".
  • אחרי אמירת הקדיש מרחיקים ד' אמות מהקברים, ואנשים המלווים נעמדים בשתי שורות, והאבל חולץ מנעליו ועובר בין השורות, והעומדים בשורות מנחמים אותו ואומרים: "המקום ינחם אותך (לרבים אומרים אתכם) בתוך שאר אבלי ציון וירושלים",ויש שנהגו שהאבל עומד ועוברים לפניו ואומרים לו תנוחמו מן השמים .
  • גם בלוויה בחול המועד עושים שורה רק האבל אינו חולץ מנעליו.
  • נוהגים בעת החזרה מלוויה את המת תולשים עפר ועשבים ומשליכים מאחור ואומרים: "זכור כי עפר אנחנו", ואחר כך רוחצים ידיהם ואין מנגבין.
  • נוהגים שאין נוטלים הכלי לנטילה מיד מי שגמר לרחוץ, רק מי שגמר שם הכלי מהופך והשני לוקחו. נוהגים ללוות את האבלים מבית הקברות עד ביתם.

 

הקבורה
  • לאחר הקריעה ואמירת ברכת "דיין האמת" מוציאים את המיטה אל הקבר. המיטה נישאת על-ידי נושאי מיטה שהינם בין האבלים.
  • בעת כיסוי הקבר אומרים שלוש פעמים את הפסוק "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית, והרבה להשיב אפו, ולא יעיר כל חמתו".
  • לפני חתימת הגולל אומר פרק תהילים ולאחריו "קדיש" ותפילת "אל מלא רחמים".
  • סדר מנהג תימן שונה ויש לעיין לעיל .

ספר: הנחיות

מקור: הוראות המועצה הדתית הוד השרון - ראה קישור http://www.mdhh.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=1216&Itemid=1833

תשובה נוספת:

לפני הפטירה

כאשר אדם נוטה למות ונמצא בשעתו האחרונה, יש לעמוד סביב מיטתו ולומר עמו את ה"וידוי" הנאמר ביום הכיפורים. בשלב זה אין לגעת בו או להזיז בו איבר הוא דומה לנר המצוי בשלב של דעיכה וכל נגיעה בו מאיצה את הדעיכה. 

כאשר חשים כי הגיעה שעת יציאת הנשמה יש לקרוא קריאת "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד!" שלוש פעמים את הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"; שבע פעמים "ה' הוא האלוקים!" ופעם אחת "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד". 

לאחר יציאת הנשמה ובתנאי שגורם מוסמך קבע את המוות, פותחים את חלונות הבית (בבית חולים את החדר בו נפטר האדם) ושופכים את כל המים שהיו בכלים בבית (או באותו חדר). 
נפטר בבית - הפעולות הבאות יש לבצע במידת האפשר כעשרים דקות לאחר קביעת המוות. 

ביום חול - 

מורידים את גופת הנפטר לרצפה ומניחים אותו כשרגליו צמודות לכיוון פתח החדר, מצמידים ידיו לצידי הגוף, פותחים את כפות ידיו ומיישרים את האצבעות, עוצמים את עיניו ומכסים את גופו בסדין. אם הנפטר גבר יש להשתדל לכסות את גופו בטליתו לאחר שקושרים את חוטי הציצית. בשעה שמורדים את הנפטר לקרקע יש לבקש ממנו מחילה בשמו המלא (אנחנו מבקשים ממך פלוני בן פלוני מחילה, כל מה שעשינו הינו לכבודך). 

מדליקים למראשותיו נרות (מס' הנרות תלוי במנהג - אולם אם הנרות יגרמו להעלאת טמפרטורת החדר אין להדליק נרות), אין להשאיר את הנפטר ללא שומר, דהיינו, לפחות אדם אחד חייב להיות ליד הנפטר מרגע הפטירה ועד שעת הלוויה. ויאמר פרקי תהילים לעילוי נשמת הנפטר. 

בשבת וחג- 

מת בשבת הוא מוקצה ולכן טלטול המת אפשרי רק לאחר שהנחו עליו כלי של היתר כגון: סידור, פרוסת לחם וכד'. 

לאחר ביצוע האמור לעיל, מורידים את גופת הנפטר לרצפה ומניחים אותו כשרגליו צמודות לכיוון פתח החדר, מצמידים ידיו לצידי הגוף, פותחים את כפות ידיו ומיישרים את האצבעות, עוצמים את עיניו ומכסים את גופו בסדין. בשעה שמורדים את הנפטר לקרקע יש לבקש ממנו מחילה בשמו המלא (אנחנו מבקשים ממך פלוני בן פלוני מחילה, כל מה שעשינו הינו לכבודך). במידת הצורך מותר להניח קרח על הנפטר כדי להצילו מביזיון של ריח רע. כמו כן מותר לומר לגוי להפעיל מזגן לצורך זה. 

הנחת כלי של היתר אינה מתירה להעביר את הנפטר לבית אחר ולכן במידת הצורך (יש להתיעץ ברב מוסמך!) יש לעשות את ההעברה ע"י גוי. 

פרק הזמן משעת הפטירה ועד לקבורה מכונה "אנינות" וכל אחד מקרובי הנפטר היושבים שבעה נקרא "אונן". 

מיד עם הפטירה יש לפנות לחברה קדישא ובעזרתה מטפלים בכל סידורי הקבורה והלוויה.


בשעת הפטירה
 מדליקים נר נשמה בבית בו האבלים יושבים "שבעה", הדלקת הנר מתבצעת מיד לאחר הפטירה. 
 יש להביא בחשבון כי בבית הקברות בזמן הקבורה, קורעים קרע בחזית הבגד העליון, אותו לובש האבל. בגד זה נוהגים לא להסיר עד תום ימי ה"שבעה". 
 ממועד הפטירה ועד להלוויה חלים על האבלים דיני אנינות- האבל פטור ממצוות עשה עד לקבורה. 

 

ספר: הנחיות

מקור: הנחיות חברת קדישא תל אביב http://www.kadisha.biz/showItem.aspx?levelId=59665

תשובה נוספת:

הנחיות הרב שמואל אליהו פורסם באתר כיפה

לפני קבורה - אונן
משעת פטירתו של אדם נקראים קרוביו - האישה או הבעל, הבנים והבנות, האחים והאחיות וההורים – אוננים; אחר הקבורה נקראים אבלים. האונן צריך להתעסק בהכנת הקבורה, ולכן פטור הוא מכל מצוות עשה ומתפילה. כשאוכל, חייב בנטילת ידיים ופטור מברכות. אך אסור בבשר ויין ואסור בלימוד תורה. כל זמן שלא נקבר המת יכול האונן להישאר בנעליו או בסנדליו הרגילים. בשבת ויום טוב אין דיני אונן וחייב בכל המצוות.

זמן הקבורה
אין להתעכב בקבורת הנפטר שלא לצורך; אם צריכים קרוביו להגיע ממקום רחוק ויהיה לנפטר כבוד בהם, מותר לעכב הקבורה, ובלבד שלא יתעכבו יותר מדי.

מנהג ירושלים לקבור את המת ביום פטירתו, וכך ראוי לנהוג בכל מקום.

לוויה
יש להקפיד מאוד להפריד בין גברים ונשים בשעת הלוויה וההספד. 
יש נשים, ומעוברות בפרט, שאינן נכנסות לבית הקברות מחמת הטומאה הנמצאת שם, ומנהג טוב הוא .
מנהג ירושלים - שאין בנים, בנות ונכדים הולכים אחר מיטת אביהם, וכך ראוי בכל מקום ומקום. 

בשעת הלוויה נוהגים לומר מזמור צ"א בתהילים: "יושב בסתר עליון", ו"אנא בכח". בקבורת אישה נוהגים להוסיף "אשת חיל".

הספד
מצוה גדולה להספיד את הנפטר כראוי ולשבח אותו במעשים הטובים שעשה בחייו, ואין להוסיף יותר מדי.

אין להספיד בערב שבת וחג לאחר חצות היום, בראש חודש, בכל חודש ניסן, בחול המועד, בחנוכה, בי"ד וט"ו באדר ובימים שאין אומרים תחנון.

קריעה
האבלים עומדים ומברכים:
ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם דיין האמת!
וקורעים את הבגד העליון לאורכו כ- 9 ס"מ. (בגד עליון: לספרדים - חולצה, לאשכנזים - גם מעיל). על אב ואם קורעים מצד שמאל גם את החולצה והגופיה כנגד הלב. על שאר קרובים קורעים מצד ימין. יש נוהגים שהנשים אינן קורעות, ולנוהגות לקרוע, צריכה אשה לקרוע להן ובצנעה.

יש נוהגים לקרוע בבית העלמין לפני קבורה, ויש נוהגים לאחר קבורה.

קבורה 
מצוה להשתתף בכיסוי הקבר ואין מוסרים כלי עבודה מיד ליד. אין לשכב על הקבר לאחר הקבורה, אבל טוב לבקש סליחה מהנפטר, להניח אבן או גוש עפר ביד שמאל על הקבר ולומר: "לך בשלום ותנוח בשלום, ותעמוד לגורלך לקץ הימין".

אחר היציאה מבית הקברות טוב לקטוף עשב ולהשליך אחר הגב ולומר: "ויציצו מעיר כעשב הארץ". רוחצים ידיים ולא מנגבים .

***************
משעת פטירה עד סוף ה"שבעה"
********************


ניחום אבלים:
יש מנחמים: מן השמים תנוחמו
ויש מנחמים: המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

שאילת שלום
אסור לאבל לשאול בשלום אחרים. אם אחרים שואלים בשלומו, יענה להם בשפה רפה ובנענוע הראש.

רחיצה וסיכה
מותר לאבל לרחוץ רק פניו, ידיו ורגליו במים קרים ולא בחמים. אסור לשים על עצמו בשמים ושמנים למיניהם. לרפואה ולצורך מיוחד- מותר. להתאפר ולהתקשט בתכשיטים אסור; לכלה ולמשודכת מותר.

ישיבה על הקרקע
לא יישב על כיסא, מיטה או ספסל אלא על שטיח או מזרן. 
אשכנזים נוהגים לישב על שרפרף נמוך.

בשר ויין
מותר לאכול בשר ויין כל שבעת ימי אבלות, אך יש נוהגים לאסור. ולפי כולם, בשבת אוכלים בשר ושותים יין.

לימוד תורה
האבל אסור בלימוד תורה, אך יכול לקרוא דברים הקשורים בצער ואבילות כגון - הלכות אבלות, ספר איוב, דברים הרעים בירמיהו וכו'.

מותר גם לשמוע דברי תורה ומוסר המעוררים צער ומועילים לתשובה. מותר לקרוא דף זה.

מלאכה
אין לאבל לעסוק בשום מלאכה, ואסור לו ללכת לעבודה במשך כל השבוע. אם האבל שותף עם אחר בעסק מסוים, צריך השותף לסגור את העסק במשך השבוע, ויכול השותף להתעסק באותה מלאכה בצינעה בביתו. אם אין אפשרות לסגור את העסק, יש לשאול רב. וטוב לשאול דבר זה בהיותו אונן.

עבודות הבית
אם הבית שהיא אבילה לא תסרוג ולא תתפור ולא תכבס, אך יכולה לעסוק בעבודות הבית כגון: בישול וניקיון או כיבוס בגדי תינוקות.
אך מציווי חכמים צריכות שכנותיה לעשות דברים אלו.

שמחה והנאה
האבל לא ישתתף בשמחה ולא יעשה כל דבר שיש בו שמחה או הנאה. (כגון: שמיעת ניגונים, ריקוד, תשמיש המיטה וכו').

מקום ישיבת ה"שבעה"
טוב לשבת "שבעה" בבית הנפטר, ואם אין אפשרות לקיים שם מניין רצוי לשבת בבית גדול האחים, שיש שם מניין. בבית זה מדליקים נר נשמה כל ה"שבעה" ומכסים את המראות והתמונות.

חליצת נעליים
יש נוהגים לשים עפר ואבנים בתוך הנעלים כשיוצרים מבית הקברות. כשמגיעים לביתם, חולצים את נעליהם או נועלים נעלי גומי (ולא עור).

סעודת הבראה
לא יאכלו האבלים משלהם את הסעודה הראשונה, שכניהם יביאו להם מאכלי אבילות. ספרדים נוהגים להגיש פת לחם עם ביצים, זיתים או עדשים וכד'. ונותנים להם את הלחם בידם. (ספרדים אומרים ברהמ"ז מיוחדת לאבלים) אשכנזים נוהגים להברות בקפה ועוגה בלבד.

תפילה ומצוות
האבלים חייבים בכל המצוות חוץ מתפילין ביום הפטירה. טוב לערוך תפילה במניין בבית האבל ולומר שם דברי תורה לע"נ הנפטר.
אם אין מניין, יש מתפללים ביחידות ויש ההולכים לבית הכנסת בצנעה.

החלפת בגדים
אין להחליף בגדים במשך כל ימי ה"שבעה". אם הם מלוכלכים מאוד, מותר להחליפם, ולא יחליפום בבגדים חדשים או מכובסים. אבל על אביו או אמו שהחליף בגדיו צריך לקורעם שנית.

שבת
יום שישי, כשעתיים לפני כניסת השבת, יקום האבל מן הארץ. ירחץ פניו ידיו ורגליו בצונן. יחליף את בגדיו העליונים לבגדים נקיים אך לא חדשים או מכובסים. בגד מכובס ימסרנו לאחר שילבש כחמש דקות, ינעל נעליו וילך לבית הכנסת. יש נוהגים להתפלל בבית אבל בערב שבת. ויש נכנסים לביהכ"נ ב"בואי כלה".
אסור לאבל לנהוג אבילות בשבת בגלוי אבל בצינעה ימשיך אבילותו.
מיד במוצאי שבת אחר הבדלה יחזור לאבילותו, אם לא נגמרו ה"שבעה".

חגים
אם בתוך ה"שבעה" חל אחד מן החגים: ר"ה, יוהכ"פ, סוכות, פסח, שבועות, - יקום האבל מן הארץ כשעה לפני החג, יסיים אבילותו ולא יחזור לשבת "שבעה".

********************
ג מהשבעה עד סוף השנה
********************

אזכרות "שבעה" ו"שלושים"
מונים שבעה ימי אבילות מיום הקבורה. אם התחילו האבלים לשבת "שבעה" ביום הקבורה לפני סוף היום (שקיעת החמה), הרי זה נחשב ליום אחד וצריכים לשבת עוד שישה ימים. כך סדר הקימה:
ביום השביעי בבוקר אחרי תפילת שחרית ירחצו האבלים את ידיהם, יקומו ממושב ה"שבעה" ויעלו לקבר. והספרדים נוהגים לאמר את הפסוקים "לא יבוא עוד שמשך וכו'" ואח"כ אוחזים בידם ומקימים את האבלים. וייזהרו שאיש יקים איש ואישה תקים אישה. יש נוהגים לעשות סעודה בליל ה"שבעה" ולומר בה דברי תורה (ספרדים אומרים ברהמ"ז מיוחדת לאבלים). ביום השלושים יעלו ג"כ לקבר. 

למנהג זה:
א: אם נקבר ביום ג' (אפילו נפטר קודם לכן), וישבו מעט באותו יום לארץ, עשו סעודה ביום א' בערב. ויקומו מה"שבעה" ביום ב'. אחר שלשה שבועות ביום ג' בערב יעשו סעודת שלושים, וביום ד' יעלו לקבר.
ב: אם נקבר ביום א' יעשו סעודה ביום ה' בערב. יקומו מהארץ שעה לפני שבת. יפסיקו אבילותם בשבת בבוקר, ויעלו לקבר ביום א'. נוהגים לעשות לימוד, ולומר בו דברי תורה לעילוי נשמתו. אחר שלושה שבועות, ביום א' בערב, יעשו סעודת "שלושים", וביום ב' יעלו לקבר.

סדר עלייה לקבר בשבעה שלושים ושנה
טוב להביא עשרה אנשים בני מצוה, ולומר פסוקי תהילים מפרק קי"ט או משניות לפי אותיות שם הנפטר ואח"כ לפי אותיות נשמ"ה. יש נוהגים לומר גם פרקים: ט"ז, י"ז, ל"ג, ע"ב, צ"א, ק"ד, ק"ל, מתהילים. אח"כ יאמרו אשכבה וקדיש.

מצבה
יש להקים אבן או בסיס למצבה ביום השביעי. את המצבה נוהגים להקים עד יום השלושים. בכל מקרה ראוי לזכור שאין נחת רוח לנפטר ממצבות מפוארות. וטוב יותר להרבות מעשים טובים וגמילות חסד לעילוי נשמתו.


כל שלושים יום
כל שלושים יום אין לובשים בגדים חדשים ולא חולצה לבנה מכובסת ואין נוטלים ציפורניים. אבל על אביו ואמו יתגלח ויסתפר מספר ימים אחרי שלושים יום כשיגערו בו חבריו, אבל על שאר קרובים יסתפר ביום ה"שלושים", או בערב חג אם עברו ה"שבעה" ימי אבלות.

אחד עשרה חודש
יש אומרים קדיש במשך שנה, ומנהג רוב העדות להפסיק לאומרו אחרי 11 חודש. יש חוזרים לומר קדיש אחרי שבוע הפסקה ויש חוזרים בשבוע אחרון של השנה.
יש נוהגים לעשות אזכרה ביום סיום אמירת הקדיש בסוף 11 חודש.

כל שנה ראשונה
כל שנת האבילות ישתדל האבל להתפלל כשליח ציבור, ובלבד שקולו יהיה נעים ויודע שהוא רצוי לקהל. אם אינו מתפלל כשליח ציבור, יקפיד לומר את כל הקדישים ובמיוחד קדיש יתום, שהוא הקדיש שלפני "עלינו לשבח".

במשך השנה הראשונה לא ילכו בני הנפטר לטיולים ולמקומות שמחה כגון סעודת חתונה וסעודת ברית. אך ל"ברית" עצמה - מותר. ויש אומרים שאין 
מחדשים בגדים.

ביום הפטירה בכל שנה ושנה נהוג לעשות אזכרה ולימוד לזכר הנפטר. 

וכך סדר האזכרה: 
מערב שבת שקודם יום האזכרה מתחילים לומר קדיש עד יום האזכרה. וטוב שיעלה באותה שבת ל"מפטיר" או "משלים" ויאמר קדיש שאחר הקריאה בתורה. את תאריך יום השנה קובעים לפי יום הפטירה. כגון: אם נפטר ביום י' בשבט אפילו אם נקבר אחריו, יום השנה יהיה בי' בשבט בכל שנה ושנה.

התשובה התקבלה מהרב שמואל אליהו

ספר: אתר כיפה

מקור: http://www.kipa.co.il/ask/show/18006

תשובה נוספת:

הנחיות מועצה דתית חיפה

לפני הפטירה

כאשר אדם נוטה למות ונמצא בשעתו האחרונה, יש לעמוד סביב מיטתו ולומר עמו את ה"וידוי" הנאמר ביום הכיפורים. בשלב זה אין לגעת בו או להזיז בו איבר הוא דומה לנר המצוי בשלב של דעיכה וכל נגיעה בו מאיצה את הדעיכה. כאשר חשים כי הגיעה שעת יציאת הנשמה יש לקרוא קריאת "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד!" שלוש פעמים את הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"; שבע פעמים "ה' הוא האלוקים!" ופעם אחת "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד". לאחר יציאת הנשמה ובתנאי שגורם מוסמך קבע את המוות, פותחים את חלונות הבית (בבית חולים את החדר בו נפטר האדם) ושופכים את כל המים שהיו בכלים בבית (או באותו חדר). נפטר בבית - הפעולות הבאות יש לבצע במידת האפשר כעשרים דקות לאחר קביעת המוות.

לחצו כאן להנחיות למקרה פטירה.

ביום חול

מורידים את גופת הנפטר לרצפה ומניחים אותו כשרגליו צמודות לכיוון פתח החדר, מצמידים ידיו לצידי הגוף, פותחים את כפות ידיו ומיישרים את האצבעות, עוצמים את עיניו ומכסים את גופו בסדין. אם הנפטר גבר יש להשתדל לכסות את גופו בטליתו לאחר שקושרים את חוטי הציצית. בשעה שמורדים את הנפטר לקרקע יש לבקש ממנו מחילה בשמו המלא (אנחנו מבקשים ממך פלוני בן פלוני מחילה, כל מה שעשינו הינו לכבודך). מדליקים למראשותיו נרות (מס' הנרות תלוי במנהג - אולם אם הנרות יגרמו להעלעת טמפרטורת החדר אין להדליק נרות), אין להשאיר את הנפטר ללא שומר, דהיינו, לפחות אדם אחד חייב להיות ליד הנפטר מרגע הפטירה ועד שעת הלוויה. ויאמר פרקי תהילים לעילוי נשמת הנפטר.

בשבת וחג

מת בשבת הוא מוקצה ולכן טלטול המת אפשרי רק לאחר שהנחו עליו כלי של היתר כגון: סידור, פרוסת לחם וכד'. לאחר ביצוע האמור לעיל, מורידים את גופת הנפטר לרצפה ומניחים אותו כשרגליו צמודות לכיוון פתח החדר, מצמידים ידיו לצידי הגוף, פותחים את כפות ידיו ומיישרים את האצבעות, עוצמים את עיניו ומכסים את גופו בסדין. בשעה שמורדים את הנפטר לקרקע יש לבקש ממנו מחילה בשמו המלא (אנחנו מבקשים ממך פלוני בן פלוני מחילה, כל מה שעשינו הינו לכבודך). במידת הצורך מותר להניח קרח על הנפטר כדי להצילו מביזיון של ריח רע. כמו כן מותר לומר לגוי להפעיל מזגן לצורך זה. הנחת כלי של היתר אינה מתירה להעביר את הנפטר לבית אחר ולכן במידת הצורך (יש להתיעץ ברב מוסמך!) יש לעשות את ההעברה ע"י גוי.

בשעת הפטירה

מדליקים נר נשמה בבית בו האבלים יושבים "שבעה", הדלקת הנר מתבצעת מיד לאחר הפטירה.
יש להביא בחשבון כי בבית הקברות בזמן הקבורה, קורעים קרע בחזית הבגד העליון, אותו לובש האבל. בגד זה נוהגים לא להסיר עד תום ימי ה"שבעה".
ממועד הפטירה ועד להלוויה חלים על האבלים דיני אנינות- האבל פטור ממצוות עשה עד לקבורה.
מיד עם הפטירה יש לפנות לחברה קדישא ובעזרתה מטפלים בכל סידורי הקבורה והלוויה לחצו כאן להנחיות מפורטות.

בין הפטירה לקבורה

אנינות

פרק הזמן משעת הפטירה ועד לקבורה מכונה "אנינות" וכל אחד משבעת קרובי הנפטר החייבים לשבת שבעה, נקרא "אונן". ברם, אם הקרוב נמצא בעיר אחרת או בארץ רחוקה ואין בכוונתו להגיע ללוויה בהגיע אליו השמועה על מות קרובו חלים עליו מיד דיני אבלות בלבד. ישנן קהילות שבהן אין להלין את המת כלל (לדוגמא בעיר ירושלים) אלא מביאים אותו לקבורה באותו יום ואפילו בשעות לילה מאוחרות. רק במקרים מיוחדים כמו כבוד הנפטר כדי להמתין לבני משפחה שיגיעו מרחוק ללויה רשאים לדחות את מועד הלוויה ביום נוסף.

אנינות בימות החול

בתקופת האנינות האדם אסור בקיום מצוות עשה כולל הנחת תפילין, תפילה ק"ש וברכות וכדו' כדי שיוכל להתפנות לסידורי הלוויה (כדוגמא: האונן נוטל ידיים ואינו מברך על הנטילה, כמו כן אוכל ואינו מברך על המזון לא בתחילתו ולא בסופו.) אינו מברך ברכת "אשר יצר" אחרי עשיית צרכיו, וכן אינו עונה "אמן" בשמיעת ברכה או קדיש. כשמגיע לבית הקברות אינו מברך ברכת "אשר יצר אתכם בדין". האונן אומר קדיש בעת הלוויה. בזמן זה חל איסור לאכול בשר ולשתות יין. כמו כן אסור האונן ברחיצה, תספורת ושאלת שלום. וכן אסור לאונן לצאת מביתו אלא רק לצורכי הטיפול בנפטר. כיוון שלאחר הקבורה יחול על שבעת הקרובים איסור עשיית מלאכה,אם אחד מן הקרובים הוא בעל עסק ויגרם לו הפסד עקב סגירת החנות לשבעת הימים, יש אפשרות הלכתית להפעלת העסק, ע"י מכירת העסק לזמן קצר, יש לעשות זאת בהתייעצות עם רב לפני הקבורה.

אנינות בשבת וחג

אנינות מקיימת רק בימות החול ולכן אדם שנפטר מתו סמוך לכניסת השבת או החג והלוויתו מתקיימת לאחר השבת או החג, יחולו עליו דיני אנינות עד כניסת השבת או החג ומתפלל מנחה של ערב שבת או החג ובמוצאי השבת או החג חוזרים לחול עליו דיני אנינות עד שעת הקבורה ולכן לא יתפלל ערבית של מוצ"ש או החג וכן לא יבדיל, ברם, יאמר "ברוך המבדיל בן קודש לחול". ולאחר הקבורה חייב להבדיל את השבת עד יום שלישי אולם הבדלת יום טוב נוהגת רק ביום שלמחרת יום טוב. במהלך השבת או החג אסור הוא ביחסי אישות ובתלמוד תורה, ברם מותר לו לקרוא שתים מקרא ואחד תרגום וללמוד דיני אבלות ודברים שאינם משמחים את הלב, רשאי לשיר זמירות שבת ומותר באכילת בשר ושתיית יין.

דין תפילות השבת לאונן.

דין ישיבה בבית הכנסת - לא יישב במקומו הקבוע.
דין אמירת קדיש בשבת של אנינות - הדבר תלוי במנהג ונהגו רוב עם ישראל שהאונן יאמר קדיש בשבת.
ברכת כהנים - אם האונן הוא כהן לא יעלה לברכת כהנים ויצא מבית הכנסת קודם ברכת "רצה".
דיני ש"ץ ועלייה לתורה - אינו עולה לתורה ואינו משמש כשליח ציבור.

אנינות במועדי השנה

בחול המועד יחולו דיני אנינות.
ביום כיפור חלים דיני אנינות ואסור בבשר ויין, אבל מותר לו לטבול במקווה לכבוד החג.
אונן בערב סוכות רשאי לבנות סוכה.
אונן אסור באמירת תיקון ליל הושענא רבא.
בהושענא רבה נוהגים דיני אנינות כביום חול.
אונן בשמחת תורה יכול להקיף את התיבה בלי לרקוד.
בשמחת תורה מותר לו לקרוא פרשת וזאת הברכה - שתים מקרא ואחד תרגום.
יש מתירים לאונן לעלות לתורה בשמחת תורה.
בחג החנוכה לכתחילה יבקש מאחד מבני הבית שידליק ואם אין לו מי שידליק ידליק בעצמו בלי ברכה.
בחג החנוכה ביום הראשון שלאחר האנינות יברך שהחיינו.
אם הקבורה לאחר פורים אין עליו דיני אנינות כלל.
אם הקבורה תהיה בליל פורים ישמע את המגילה מאחר ואם יש פנאי לאחר הקבורה יקרא את המגילה פעם נוספת ללא ברכה.
בליל פורים אסור בבשר ויין עד לקבורה.
אם הקבורה ביום – בליל פורים חייב בכל המצוות (קריאת שמע, תפילה וקריאת מגילה), וביום פורים ישמע את המגילה מאחר ואם יש פנאי לאחר הקבורה יקרא את המגילה פעם נוספת ללא ברכה.
ביום פורים מותר בבשר ויין גם בשעה שהוא באנינות.
בשושן פורים בערים שאינן מוקפות חומה וכן בי"ד באדר בערים שמוקפות חומה (ירושלים וכד') האנינות נוהגת כרגיל.
בדיקת חמץ – ימנה שליח שיבדוק עבורו ואם אין לו שליח יבדוק בלי ברכה.
ביטול חמץ - האונן יבטל חמצו בערב ובוקר ויאמר "כל חמירא".
אונן בכור בערה פסח – אסור לו להשתתף בסעודת סיום מסכת וחייב לצום.
הסבה בליל הסדר – אונן אינו מסב.
בספירת העומר לכתחילה יספור בלי ברכה לאחר הקבורה ואם קיים חשש שיפסיד את הספירה יספור לפני הקבורה ללא ברכה, בשאר הימים שלאחר האנינות ימשיך לספור בברכה.
האבל מותר לומר תיקון ליל שבועת
האונן בתשעה באב פטור מתפילה ואינו אומר מגילת איכה וקינות.

ערוב תבשילין -

אונן בערב יום טוב הסמוך לשבת אם הקבורה תהיה לאחר השבת יניח ערוב תבשילין סמוך לכניסת יום טוב ויברך, ואם הקבורה בערב החג יניח לאחר הקבורה.

דין קידוש לבנה -

אם ימתין עד לאחר הקבורה יעבור זמן קידוש לבנה מותר לאונן לקדש את הלבנה.

אונן שהוא אבי הבן -

ישתדל למול אחר הקבורה, ואם אי אפשר ימולו את התינוק ומשהו אחר יברך את הברכה.
מותר לאונן שהוא אבי הבן לצאת מהבית לצורך המילה.

אונן שהוא סנדק -

לכתחילה אין לכבד אונן בסנדקאות, ברם, אם כבדוהו לפני שנעשה אונן יש להשתדל לגמור את כל הסידורים עם החברה קדישא יפני הברית ואז רשאי להיות הסנדק.

אונן שהוא מוהל -

ישתדל למול אחר הקבורה, ואם אי אפשר ימול את התינוק ומשהו אחר יברך את הברכה.
מותר למוהל שהוא אונן לצאת מהבית לצורך המילה.

פדיון הבן -

אבי בן בכור שהוא אונן לא יפדה את בנו אלא ידחו את הפדיון עד לאחר הקבורה.
לכתחילה אין פודים את הבכור אצל כהן שהוא אונן ואם אין כהן אחר מותר.

ברכת ברק ורעם-

אונן פטור מברכת ברק ורעם (מנחת שלמה.)

קריאת שמע על המיטה וברכת המפיל -

אונן חייב בקריאת שמע על המיטה ובברכת המפיל (מנחת שלמה.)
נתינת צדקה -אונן יכול לתרום לצדקה בתנאי שיאמר שזה לעילוי נשמת המת (מנחת שלמה)

טומאת כהנים

אסור לכהן להיטמא למת, דהיינו להתקרב בתוך ד' אמות (שהם כ- 2 מטרים) של מקום המת, או להיכנס בבית שנמצא שם מת. אם הנפטר הוא אחד משבעה קרובים, מותר ומצווה על הכהן להיטמא. שבעת הקרובים הם: אביו, אמו, בנו ובתו, אחיו, אחותו (לא נשואה ואחותו מאב ולא אחות מאם) ואשתו. הכהן מיטמא רק כשהמת שלם, אבל אם חסר ממנו משהו אסור להיטמאות. גם אם מה שחסר מונח בצידו או תפרו וחברו עם הגוף, ולכן אם בוצע במת ניתוח אחרי המוות אין לקרוביו הכהנים להיטמא לו. מותר לו ללוות המת שהוא קרובו עד הקבר אם לא נמצאים קברים בדרך בתוך ד' אמות.

טהרה ורחיצה

רחיצת המת וטהרתו מסורים בידי אנשי החברה קדישא אשר פועלים לפי דיני ומסורת ישראל מדור דור, תוך שמירה מרבית על כבוד המת, אנשים יתעסקו בטהרת אנשים ונשים יתעסקו בטהרת נשים (יו"ד שנ"ב ג').

הלוויה וקבורה

הלוויה

יוצאת בדרך כלל מבית הלוויות המקומי הנמצא בשערי בית העלמין, או מבית הנפטר. טרם צאת הלויה מתבקש אחד או יותר מהקרובים לזהות את הנפטר. לאחר הזיהוי אומר איש החברה קדישא או חזן פרקי תהילים ופסוקים מתאימים. לאחר מכן נגש החזן וקורעים קריעה על הנפטר. הקריעה הינה סמל לאבלות  – חיתוך דש הבגד במספריים על-ידי איש החברה קדישא. בעת החיתוך אומר האבל את הברכה "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, דיין האמת".

אצל אבלים על אב או אם נוהגים לקרוע בצד שמאל של הבגד (צד הלב) על קרובים אחרים בצד ימין.

מצווה ללוות את המת והוא בכלל מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ומהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. יש לעשות הכל כדי להביא את המת לקבורה באותו יום. כשמלווים את המת נהוג לומר פרקי תהילים, ובייחוד מזמור צ"א "יושב בסתר עליון" ובהלווית אשה אומרים גם פרק ל"א במשלי "אשת חיל", בקרב עדות המזרח נוהגים לומר גם "אנא בכוח כו'", "ומי א-ל כמוך".

נוהגים בשעת הלוויה לתת צדקה לעילוי נשמת הנפטר ולומר: הנני נותן צדקה הזאת לתועלת הנפש שיצילה הקב"ה מכל פורענויות ותזכה לעלות למעלת הצדיקים.

יש נוהגים כשעוברים עם הנפטר על יד בית כנסת נעמדים עם המיטה, ואומרים המשנה "עקביא בן מהללאל אומר" (פ"ג דאבות) וב' פסוקים מצידוק הדין "הצור תמים וגו'", גדול העצה ורב העלילה וגו'" אחר כך אומרים הבנים או קרובים אחרים קדיש.

אחרי הקבורה וסתימת הגולל אומרים "צידוק הדין", בימים שאין אומרים בהם תחנון או כשהקבורה בלילה אין אומרים, ולאחריו אומרים "קדיש הגדול".

אחרי אמירת הקדיש וא-ל מלא רחמים, אנשים המלווים נעמדים בשתי שורות, והאבל חולץ מנעליו ועובר בין השורות, והעומדים בשורות מנחמים אותו ואומרים: "המקום ינחם אותך (לרבים אומרים אתכם) בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", גם בלוויה בחול המועד עושים שורה רק האבל אינו חולץ מנעליו.

כאשר יוצאים מבית העלמין רוחצים ידיהם ואין מנגבין. נוהגים שאין נוטלים הכלי לנטילה מיד מי שגמר לרחוץ, רק מי שגמר שם הכלי מהופך והשני לוקחו. נוהגים ללוות את האבלים מבית הקברות עד ביתם.

התייחדות עם הנפטר - זיהוי

בבית העלמין ישנו חדר התייחדות פרטי בו תוכלו לשהות מספר רגעים ולהיפרד מן המת. אם תרצו להיות לבדכם, תוכלו לבקש מאנשי החברה קדישא לעזוב את החדר. גילוי פניו של הנפטר נעשה בדרך כלל רק בפני אחד מבני המשפחה אשר מתבקש לזהות את המת ולוודא כי מביאים לקבורה את האדם הנכון.

קריעה

המשפחה והחברים הקרובים מתכנסים בחלק הפנימי של בית הלוויות, בסמוך ל'במה' ממנה יינתנו ההספדים. על-פי מסורת ישראל, הכוהנים שבין המלווים אינם נוהגים לעמוד תחת קורת גג אחת עם המת, אלא אם כן הנפטר הוא קרובם מדרגה ראשונה. לפיכך, בדרך-כלל מוקצה להם סככה נפרדת המשקיפה על האולם המרכזי.  לפני תחילת ההספדים, יתבקשו בני המשפחה הקרובים של הנפטר (הורים, בעל/אשה, בנים ובנות, אחים ואחיות) לגשת למקום בו ניצבת מיטת המת, בזה אחר זה, לביצוע טקס הקריעה. בחלק מן העדות לא מתבצעת הקריעה בבית הלוויות, אלא כבר עם הפטירה (תימנים) או רק לאחר הקבורה (מעט מעדות המזרח). 

טקס הקריעה הוא מנהג מסורתי על-פיו קורעים האבלים קרע בבגדם, כסמל לקרע או לחלל שנוצר בנפשם עקב רגשות הכאב על פטירת הקרוב. מקור המנהג במקרא, בקריעה שקורע יעקב אבינו בבגדיו בהתאבלו על בנו יוסף, אותו חשב למת (בראשית ל"ז 34). בתקופת התלמוד נהגו אבלים לקרוע קריעה בבגדם בעצמם, ברגע שראו או שמעו את דבר הפטירה. היום נוהגות מרבית העדות לבצע את הקריעה בבית הלוויות. את הקרע מבצע בדרך-כלל אחד מחברי החברה קדישא (במידת האפשר, גבר עבור גברים ואישה עבור נשים), אם כי אפשר שיעשה זאת אחד הקרובים או הידידים. הקרע נעשה בבגד העליון (חולצה) מעל החזה. באבלות על הורים נעשה הקרע בצד השמאלי (מקום הלב), ובאבלות על שאר הקרובים - בצד הימני. הקרע צריך להיות משמעותי, כשמונה סנטימטרים וחצי (טפח = 3.5 אינצ'ים)בדרך-כלל יקרע איש החברה קדישא רק את תחילת הקרע, והאבל יגדילו על-ידי משיכת דש הבגד הקרוע מלמעלה למטה. האבל עומד על רגליו (במידת האפשר) בזמן הקריעה, ולאחריה מברך את הברכה המצדיקה את הדין  "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, דַּיַּן הָאֱמֶת". אם הפטירה אירעה בחג, והשבעה נדחתה לאחרי החג, יש נוהגים לדחות גם את הקריעה לזמן תחילת השבעה. ויש הנוהגים לקרוע על פטירת אב או אם אפילו בחול המועד, ויש שנהגו לקרוע גם על שאר קרובים בחול המועד. נוהגים כי החולצה הקרועה לא מוחלפת ונשארת על גוף האבלים במשך כל ימי השבעה. אם הקרע גדול מדי, ניתן להקטינו בסיכת בטחון, אולם אין לתופרו אלא לאחר שבעת ימי האבלות, ועליו להיראות לעין כסמל על האבלות. בתום האבל, יש הנוהגים לתפור את החולצה הקרועה ולהחזירה לשימוש (באבלות על הורים, לא נהוג לתקן את הקרע) ויש הנוהגים להשליכה.

הקבורה

לאחר הקריעה ואמירת ברכת "דיין האמת" מוציאים את המיטה אל הקבר. המיטה נישאת על-ידי נושאי מיטה שהינם בין האבלים. בעת כיסוי הקבר אומרים שלוש פעמים את הפסוק "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית, והרבה להשיב אפו, ולא יעיר כל חמתו". לפני חתימת הגולל אומר פרק תהילים ולאחריו "קדיש" ותפילת "אל מלא רחמים".

אחרי הקבורה

בקשת מחילה

לאחר תפילת אל מלא רחמים מניחים המשתתפים בהלויה אבן קטנה על הקבר, מנהג זה בא להראות שזכרו של המת נשאר חקוק בלבות האנשים, וקברו נפקד, ולאחר מכן מבקשים ממנו מחילה:

לזכר:

"פלוני בן פלוני ופלונית אנו מבקשים ממך מחילה, ואפשר שלא עשינו לפי כבודך, אבל עשינו הכל כמנהג ארצינו הקדושה. היה מליץ יושר עבור כל ישראל. לך בשלום ותנוח על משכבך בשלום, ותעמד לגורלך לקץ הימין".

לנקבה:

פלונית בת פלוני ופלונית אנו מבקשים ממך מחילה, ואפשר שלא עשינו לפי כבודך, אבל עשינו הכל כמנהג ארצינו הקדושה. היי מליצת יושר עבור כל ישראל. לכי בשלום ותנוחי על משכבך בשלום, ותעמדי לגורלך לקץ הימין".

הספד:

נוהגים להספיד את הנפטר ליד הקבר ולהזכיר את שבחו ומעלותיו, ולהעלות קווים לדמותו. ההלכה גורסת כי אסור למעט בהספד, ומותר אפילו "להוסיף" מעט על מעלותיו. יחד עם זאת, ברור שאין להפריז יתר על המידה, ולהגזים מעבר לפרופורציות המתאימות. התורה מספרת על אברהם, שבא "לספד לשרה ולבכתה".

במקרה שאדם הורה לפני מותו, שימנעו מלהספיד אותו – יש לקיים את רצונו. בראש-חודש, ימי החנוכה ופורים, כל חודש ניסן וחודש תשרי, ושלושה-עשר הימים הראשונים של חודש סיוון נוהגים להמנע מהספד.

"שורה - ניחום אבלים"

לאחר הקבורה עומדים הגברים שבין המלווים בשתי שורות מקבילות, זו מול זו, לקראת היציאה מבית העלמין, רצוי להשתדל שבכל שורה יהיו לפחות חמישה אנשים. האבלים חולצים את נעליהם, ועוברים בסך, בין שתי השורות. בחול המועד אין נוהגים לחלוץ הנעליים. המלווים העומדים בשורה, מנחמים את האבלים, ואומרים: המקום ינחמך (ינחמכם) בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיף (לרבים תוסיפו) לדאבה עוד.

מנהגים נוספים

כשעוזבים את מקום הקבר רצוי לחזור בדרך שונה מן הדרך בה באו: נוהגים להאריך מעט את הדרך בחזרה מן הקבר, כדי לסמל את הצער שבפרדה מן המת,יש נוהגים להניח אבן על המצבה.

חייבים האבלים והמלווים בנטילת ידיים, רוחצים כל יד שלוש פעמים. נוהגים לא להעביר את הכלי לנטילת ידיים מאדם לאדם אלא מניחים אותו, ואדם אחר נוטלו. כמו כן נוהגים להמנע מניגוב הידיים, כביטוי לצער וליגון, ולרצון להמנע מהפרדה מן הנפטר. המים נוטפים מהיד, מזכירים לנו את הנפטר.

תכריכים

מנהג ישראל להלביש את המת בשמונה תכריכים המכונים "תכריכים". בגדים אלו נתפרים מבד לבן, יש מהדרין לעשותם מפשתן (עפ"י בקשה מיוחדת בתוספת תשלום). התכריכים חייבים להיות נקיים מכל לכלוך וכתם ונעדרי קשרים. צורת התכריכים ודרך הלבשתם הם לפי מסורת ישראל מדור לדור, ברם, קיימים הבדלים קטנים בין העדות השונות.

ספר: הנחיות

מקור: מועצה דתית חיפה http://kdh.org.il/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%92%D7%99-%D7%90%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%AA/

הלכה למעשה יש להתייעץ עם מורה הוראה

חפשו עוד ב: אבלות

חזרה לדף הקודם
הרשמה להלכה יומית
שם:
דוא"ל:
שליחה