התרועה היא קולות קצרים קטועים ורצופים, כדוגמת קול הבכי. בהלכה קוראים לקולות אלו ‘טרומיטין’, שזה קול התקיעה הקצר ביותר. יש אומרים שה’תרועה’ היא שלושה טרומיטין (ר”ח ורש”י), ויש אומרים תשעה (ריב”ם, ריב”א וסמ”ג). למעשה תוקעים תשעה, ובדיעבד אם תקעו שלושה יצאו ידי חובה. ואפשר להוסיף בתרועה יותר מתשעה טרומיטין, ובתנאי שהקולות יהיו רצופים בלא הפסק 

השברים הם שלושה קולות באורך בינוני, כדוגמת קול אנחה או גניחה, שאורך כל אחד מהם כשלושה טרומיטין. לכתחילה אין להוסיף על שלושה שברים, ובדיעבד אם הוסיף – לא פסל את השברים. יש נוהגים לעשות כל שבר בקול שבור – טו-או-טו, או: או-טו, כדוגמת גניחות, שקולן נשבר.

עשה השברים באורך שני טרומיטין – יצא, הואיל ועדיין ניכר שהם כקול אנחה ולא בכי, שהם ארוכים פי שניים מקול התרועה. ואם עשה שבר באורך של פחות משני טרומיטין, לא יצא. ולגבי האורך, אם עשה כל שבר באורך של ארבעה טרומיטין – יצא, שעדיין הם דומים מאוד לשברים הרגילים. ואף אם האריך יותר ועשה כל שבר עד אורך של כששה טרומיטין – יצא בדיעבד.

שני סוגים של טעויות ישנן: א) התבלבל ותקע בכוונה באמצע היחידה קול שאינו שייך ליחידה, עליו לחזור לתחילת היחידה, היינו לתקיעה הראשונה. ב) ניסה לתקוע כהלכה אלא שנכשל בניסיונו, אינו צריך לחזור לתחילת היחידה, אלא ינשום ויתקע כהלכה את התקיעה שהוא צריך. ונבאר יותר:

הסוג הראשון: התבלבל ותקע תרועה בין התקיעה לשברים, או תקע שברים בין התרועה לתקיעה – כיוון שתקע בכוונה קול זר באמצע היחידה, עליו לחזור לתקיעה הראשונה. ואפילו אם תקע בין התקיעה לשברים טרומיט אחד של תרועה, או שתקע בין התרועה לתקיעה שבר אחד – פסל את היחידה, ועליו לחזור לתקיעה הראשונה .

וכן אם לאחר שסיים שברים הפסיק כדי נשימה ותקע עוד קול אחד של שברים, עליו לחזור לתקיעה ראשונה, שהואיל וכבר סיים את השברים, עליו לתקוע תקיעה לסיום היחידה ושבר נוסף הוא קול זר באמצע היחידה. וכן אם לאחר שסיים את התרועה הפסיק כדי נשימה ותקע עוד קול אחד של תרועה, עליו לחזור לתקיעה הראשונה.

הסוג השני: ניסה לתקוע את התקיעה האחרונה של היחידה ויצא לו קול או שניים כדוגמת שברים או תרועה, ינשום ויתקע שוב את התקיעה כהלכה. ואינו צריך לחזור לתחילת היחידה, הואיל ובלא כוונה יצאו לו קולות אלו. וכן אם היה צריך לתקוע שברים ויצאו לו שני קולות של שברים ולא הצליח להמשיך ונאלץ לנשום, או שהיה צריך לתקוע תרועה ויצאו לו שני קולות של תרועה ולא הצליח להמשיך ונאלץ לנשום. עליו לתקוע מחדש את השברים או את התרועה, אבל אינו צריך לחזור לתחילת היחידה. ויש תוקעים שהתרגלו להאריך בטרומיט האחרון של התרועה, ועליהם להיזהר בזה, שאם הוא יישמע כשבר, יצטרכו לחזור על התרועה.

הצליח לתקוע שלושה קולות של תרועה ולא הצליח להמשיך והפסיק כדי שיעור נשימה, עליו לחזור לתקיעה הראשונה. שהואיל ויש סוברים שכבר בשלושה קולות של תרועה יוצאים, אם יתקע לאחר הנשימה תשעה קולות של תרועה, יימצא כתוקע תרועה פעמיים.

ז. שיעור תרועה תשעה טרומיטין, דהיינו תשעה כוחות כל שהוא, שיעור שברים, כל שבר לא פחות משלשה טרומיטין, ואין להאריך בשבר כדי תשעה טרומיטין ומעלה שיצא מכלל שבר והגיע לכלל תקיעה. ושיעור תקיעה של תשר"ת שמונה עשר טרומיטין, כשיעור השברים ותרועה ביחד. אבל תקיעה של תש"ת או תר"ת דיה בתשעה טרומיטין. ואם האריך בתקיעה או בתרועה יותר מהשיעור הנ"ל, אין בכך כלום. וכן אם עשה עוד שברים נוספים נוסף על שלשה השברים, יצא. ובלבד שלא יעשה בסדר תש"ת שבר קטן [פחות משלשה טרומיטין]בסוף השברים, כמו שמצוי אצל איזה תוקעים, שהוא הפסק בין השברים לפשוטה שלאחריה. וכן בסוף התרועה יש להזהר שלא להאריך באחרונה עד שיעור שבר לסימן שכלתה התרועה, כמו שעושים איזה תוקעים, שגם זה נחשב להפסק בין התרועה לפשוטה שלאחריה.

ח. יש נזהרים בתקיעה לעשות קול פשוט ללא כל תנועה מסיימת בסוף התקיעה, אבל מנהגינו פשוט שלא לחוש לזה, שכיון שהכל קול אחד בלי שום הפסק, הרי היא חשובה פשוטה.

 ט. שלשת השברים צריך לעשותן בנשימה אחת ואין לנשום בינתים, וכן הוא הדין בתרועה. ואף בדיעבד אם נשם בינתים לא יצא. אבל שלשת השברים והתרועה של סדר תשר"ת, יש אומרים שאין צריך לעשותם יחד בנשימה אחת, ויש חולקים וסוברים שצריך לעשותם בנשימה אחת. וירא שמים יוצא ידי כולם, ובתקיעות דמיושב יעשה אותם בנשימה אחת, ובתקיעות דמעומד בב' נשימות. ומכל מקום אם היה התוקע קצר נשימה ועשאן כולן בב' נשימות יצא.