הרב רימון - רב אלון שבות דרום פסק לי בעל פה:
כאשר עושים בשבת בדיקת קורונה ביתית, יש להזהר עם המטוש שלא לסחוט אותו לאחר הוצאתו מהאף ובהכנסתו לבקבוקון, אלא לערבב בנחת כך שהחומר ייצא ללא סחיטה.

הרב זאב וייטמן - רב אלון שבות ותנובה:
מותר לעשות את הבדיקה בשבת על מנת לצמצם את ההדבקה וסיכון אחרים. יש  להימנע מסחיטה. מבחינת איסור צובע או כותב מסכימים הפוסקים שאין מקום להחמיר בכך.

הרב ברוך אפרתי:

שוחחתי היום עם הרב אביגדר נבנצל בצדדים להיתר ולאיסור. למעשה, ההכרעה היא שמותר לערוך בדיקת קורונה ביתית כזו בשבת וביום טוב, ואין בזה משום מודד, צובע, כותב, גזירת שחיקת סממנים, מוקצה, לש, ועובדין דחול.

העולה לדינא: יש להקל לעשות את הבדיקה הביתית של הנגיף ביום טוב ובשבת כאשר מדובר בשני ימים רצופים (כשני ימי ראש השנה או חג בסמוך לשבת ולהפך וכדומה). אך כאשר מדובר ביום אחד, ראוי להימנע היכא דאפשר שאינו מסכן את האחרים (ויכול להתבודד כשאינו חש בטוב).

 פירוט:

האם מותר לעשות בחג (בראש השנה) ובשבת בדיקת קורונה ביתית. ושאלה זו נחוצה לרבים (כגון: מי שאינו מרגיש טוב ביום א' דר"ה ורוצה לדעת האם לבוא לביכ"נ ביום השני). אציין כי אופן הבדיקה הוא: מכינים תמיסה (יש ערכות בהם התמיסה כבר מוכנה בתוך מבחנה מראש). מכניסים את המטוש עמוק לגרון. ולאחר מכן מכניסים אותו לתוך התמיסה. אחרי כרבע שעות (כך כתוב בהוראות, בפועל זה אחרי 5 דקות), אם מופיע קו אחד על המטוש - התשובה שלילית. אם שני קווים - התשובה חיובית (מאומת לקורונה). יש בבדיקות הביתיות כמה סוגים (יש בהם נצבע קו בצבע אדום).

גרמא

ראשית מהשאלה שהצגתם בפני לכאורה דהוי גרמא, שכן אין התוצאה מיידית, אלא אחר מספר דקות. אגב, חשוב לציין כי בחלק מהערכות של הבדיקה הביתית אינו קיים מציאות של גרמא (שכן בחלק מהערכות הנוזל מטפטף מיד על המטוש, ומיד נהיה צבע. אלא שממתינים כמה דקות לראות אם יש קו נוסף).

וודאי דאם קיים גרמא, הדין קל יותר. דהרי התירו אף בשבת במקום הפסד. ולכאורה אין הדבר חשיב למעשה ישיר בידיים אלא לגרמא, דהרי המשטח אינו נצבע מיד אלא אחר כמה דקות (אחר שנתנו עליו את חומר הבדיקה). וכבר הורה בשו"ת זרע אמת (אורח-חיים מד) דכל שהפעולה שלו מסתיימת מיד, והיא רק גורמת שאחר כך תתרחש מלאכה, חשיב הדבר ה"ז לגרמא ולא מעשה בידים.[1] וממילא כבר הורה הרמ"א (שלד, כב) דשרי גרמא לישראל במקום פסידא או מצוה.

לגבי מלאכה דרבנן בגרמא ביום טוב: בנקודה זו (של הגרמא) נראה דקיים הבדל בין שבת ליו"ט. דלגבי שבת נאמר בגמרא במסכת שבת (קכ, ב) דמהפסוק "לא תעשה כל מלאכה", למדים כי עשייה אסורה, אך גרמא מותר. אלא שהרמ"א (שלד, כב) כתב בשם רבינו יואל כי מדרבנן החמירו בגרמא שלא במקום הפסד. אולם ביו"ט לכאורה עולה מדברי הרמ"א (תקיד, ג) להתיר, דהרי התיר להעמיד נר במקום שהרוח מצויה בכדי שיכבה. ואמנם הקשה במג"א (סק"י) דגרם כיבוי אסור. אך תירץ במאמר מרדכי (סק"י) ע"פ התוספות (ביצה כב, א ד"ה 'המסתפק') כי רק בשבת אסרו גרם כיבוי שלא במקום פסידא, אך ביו"ט התירו. וכ"פ הנהר שלום (סק"ז-סק"ח), החמד משה (סק"ג), פתח הדביר (רסה, סק"ב) ועוד.

אולם ישנם פוסקים שהחמירו בזה כמובא בט"ז (תקיד, סק"ו), אך גם הוא כתב כי במקום צורך (אף שאינו צורך גדול יש להקל בזה). והמחמירים בזה: המג"א (סק"י), שו"ע הרב, החיי אדם (צה, א), קיצור שו"ע (צח, כה). ועוד לגבי פסידא דאז מקלים עיין במנחת שלמה קמא (יג). אגב, ראיתי כי בשו"ת להורות נתן (ג, כח) כתב ההפך, היינו שיו"ט חמור משבת לגבי גרמא, ע"ש. וע""פ סברת הגרמא כתב לי רבה של נשר דכל שיש צורך מותר.

אך יל"ע טובא לגבי טענה זו של גרמא. שכן יתכן שהתהליך הגורם למשטח להיצבע מתחיל מיד, אף שבהתחלה עדיין לא רואים זאת, ובכה"ג לא מקרי גרמא. כמו כן, יש פוסקים הסוברים כי בדבר המתוכנן ועשוי לכך אין להחשיב זאת כגרמא (אף שהתוצאה תהיה לאחר זמן, ודימו זאת לדין הזורה ורוח מסייעתו. ואכמ"ל). עוד, יש לעיין בכל סוג בדיקה, דע"פ מה שנתברר לי ישנם בדיקות ביתיות בהם הצבע נמצא כבר בתחילה, אלא שלוקח זמן לגבי הקו השני (דאם הוא חיובי הוא מופיע רק אחר כמה דקות).

לש ועוד

מצד דין לישה, כיוון שהתמיסה היא נוזלית לגמרי, אין בעיה של מלאכת לש (אם העיסה עבה ולא נשפכת, כדאי להכין אותה מערב יו"ט. למרות שביו"ט מותר אוכל נפש וגם לישה. אך ממה שחזיתי הוי נוזל גמור).

אגב, מה ששמעתי דהיו שרצו לטעון דקיימת בעיה עוד לפני הבדיקה עצמה והיא בפתיחת חלקי הבדיקה, מצד מלאות קורע ומוחק, לענ"ד ליתא. ראשית, מצד מוחק אין אותיות בפתיחה. מצד קורע, הוי ככל קופסא שזורקה מיד לאחר מכן (דבזה יש פוסקים רבים שהקלו).

סוחט

יש שעוררו אותי כי קיימת בעיה נוספת והיא סחיטת המטוש, ויש שטענו אף שקיים עניין בסחיטת הנוזל בכדי "להוציא" את הוירוס, ומצד זה לכאורה יש לאסור. אך נראה כי אם יוציא את הנוזל בעדינות וימנע מסחיטה, בכה"ג יהיה אפשרי.

ואעיר בקיצור, במשקים שאינם מים בלבד, אין דין ליבון (חיי אדם כלל יד אות יב). וכ"ש כאשר אין מקפיד על ליבונו, אין דין ליבון (שולחן ערוך שיט, י). נוסיף עוד, דקצה המטוש הוא סינטטי ואינו מגידולי קרקע. על כן בסוחט דרבנן, יש לצרף דעת הראב"ד שספוג עם בית אחיזה מותר אף שסוחט בו. ובייחוד כשהנוזל הולך לאיבוד וטינוף ואינו לשמירה.

צובע

לכאורה עיקר הדיון הוא מדין צובע (סימון הקו) - גילוי הסימון על המטוש.

החתם סופר[2] (כתובות ה, ב ד"ה 'ויש לעיין') דן לגבי הסדין הנצבע בדם בתולים וביאר דאין בזה איסור, וכתב שם: "דלא שייך צביעה אלא כשהוא לצורך דבר הנצבע כגון בית השחיטה שעל ידי זה יראו שנשחט היום א"כ על ידי הצביעה נתרפא הבשר, משא"כ צביעת הסדין איננו לצורך הסדין, אדרבא לכלוך הוא לו, רק לפרסם שהיא בתולה וזה לא מקרי צובע, ועי' מש"כ מג"א סי' שכ, סקכ"ד בשם הרדב"ז". כלומר, היכא שאין כוונתו שהדבר יהיה צבוע אלא הוא רק רוצה שהצבע יודיענו דבר מה, הרי זה מותר לכתחילה ואין בזה משום צובע. וע"ע בזה בקהילות יעקב (שבת סי' מ) ובספר חוט שני (שבת ח"א עמוד קמז).

וככלל שנינו במסכת שבת (מט, ב): "אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן" ובמשכן צבעו בחומר ממשי.

בדיקת הפסק טהרה: לפי דברינו, נראה דמהאי טעמא אין חשש צובע בבדיקת טהרה של אשה, דאין ענין שהעד יהיה צבוע, אלא הוא משמש כדי לדעת האם יש דם באותו מקום. וכן ביאר בספר שערים המצויינים בהלכה (צא, סק"ז)  [אמנם ע"ע בלקט יושר (מלאכות שבת אות מז) מה שהביא בזה מתרומת-הדשן, וע"ע בשו"ת אבני-נזר (אורח-חיים קעה) ובגר"ז (סי' שב קונטר"א סק"א) ודוק].

אולם אעיר כי ישנם פוסקים דהבינו דההיתר בהפסק טהרה הוא משום שאין זה דרך צביעה אלא דרך לכלוך וכידוע דהאגור התיר בדרך לכלוך כמובא בדרכי משה (שכ, סק"ב. וזאת בניגוד לשיטת היראים). וביאר במשנה ברורה (שכ, סקנ"ט) דכשאין אפשרות אחרת, היינו כשא"א ליזהר בזה, יש לסמוך על המקילין (וע"ע במשנה-ברורה שכ, סקקמ"ו). וכן ציין בארחות שבת (טו, סא ובהערות שם). והכי איתא גם בשו"ת להורות נתן (ח, עג), בשו"ת מחזה אליהו (א, סה) ובספר פסקי תשובות על המשנ"ב (שכ הערה 292). וע"ע בשו"ת התעוררות תשובה (סי' קסו, דיתכן דלא יהא כלל דם בבדיקה) ובשו"ת ציץ אליעזר (יח, יד).[3]

ואגב, אף שמרן השולחן ערוך מחמיר אף בדרך לכלוך (שכ, כ. שכח, מח), עיין בשו"ת יביע אומר (ה, כח אות ב) דזהו דווקא שאפשר בקלות לפתור הבעיה. אך כשא"א, במקום צורך יש להקל בפסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן. וכן התיר בלוית חן (סי' צב) בהפסק טהרה.

לאור דברים אלו, נמצא דנדו"ד אינו בכלל מלאכת צובע, כיון שאין ענין לצבוע את המשטח אלא רק לקבל את המידע שיש בסימן שמופיע עליו, ולכן אין לזה שייכות למלאכת צובע.[4]

כותב

ויל"ע האם בסימון הקו הוי מלאכת כותב. ונראה בפשטות דאין זו מלאכת כותב, שכן הסימון הנעשה כאן הוא רק קו בעלמא, וכידוע מלאכת כותב היא רק באותיות. אמנם עשיית קו אסורה לפי רבי יוסי שאסר מצד רושם. אך לדידן אין פוסקים כמותו כפי שהאריך בביאור הלכה (שמ, ה ד"ה 'מותר'). לפיכך, מן הדין אין איסור לרשום בציפורן על הספר כמו שרושמין לסימן, כמש"כ השולחן ערוך (שמ, ה). והכא נמי בנדו"ד שנוצר רק קו בעלמא אין בזה משום כותב.

אך היה מקום למימר דהיכא שהסימן מתקיים, קיים איסור מדרבנן לעשות את הרשימה בציפורן על הספר (משנה-ברורה סקכ"ה), מ"מ לגבי הבדיקה הביתית קיימים כמה סניפים אשר בגללם יש להתיר. ראשית, הכנסת המקל לחומר אינה דרך כתיבה. שנית, אפשר דהוי דבר שאינו מתקיים. שלישית, אין הכרח שיופיע עוד קו, דיתכן דימצא שלילי לנגיף (רביעי, ויתכן דהבדיקה הוי גרמא).

ועוד אפשר שיש לצרף כסניף בעלמא דיתכן שאיסור דאורייתא בכל אופן אין כאן, משום שאין בזה שיעור צביעה, עי' מנח"ח מוסך השבת (צובע סק"א) ובמשנה ברורה (שכ, סקנ"ט). ועי' בחיי אדם (כלל כד סק"א במוסגר) מש"כ בדעת הסמ"ג בהא דכוחלת אסור רק מדרבנן, דאפשר דהיינו משום שאין בזה שיעור צביעה כמש"כ הרמב"ם דבעינן שיעור לצבוע חוט שארכו ד"ט, וצ"ע].

צורך מצוה

ונראה כי ע"פ מה שביארנו עד כה קיים ספק אם הוי בכלל איסור. ואת"ל הוי לכל היותר דרבנן דהותר בשינוי. ובוודאי עדיף לבצע בדיקה זו בחג מאשר לסכן הורים זקנים או ציבור בבית הכנסת. מצוות ונשמרתם הינה דבר חשוב. כמו כן, יש בזה צורך מצווה של תפילה במניין[5] ושמיעת שופר (ואכילת סעודות חג עם כל המשפחה).

אולם נראה כי המצווה הגדולה ביותר כעת היא שלא ידביק ('ויפגע') חלילה אחרים. וידוע, דדווקא אדם שיודע שהוא חולה הוא מקפיד ביותר משהייה ע"י אחרים ועושה כל מאמץ בכדי שלא להדביק את הבריות. אך כל עוד שהוא איננו יודע (בוודאות) שהוא חולה מאומת, הוא איננו מקפיד על הכללים כדבעי. ולכן הבדיקה הכרחית, בכדי למנוע ממנו (אם הוא חולה) להדביק את הבריות (ולצערנו אנו יודעים כי יש הנדבקים ומגיעים ממש לשערי מוות).

שינוי

וכן אמר לי בעל הדברות מנחם דיש היתר לעשות הבדיקה הביתית בשבת וחג, אך יש לעשותה בשינוי (אופן החזקת המטוש, והכנסתו לנוזל). ונראה דהוי ככל תרי דרבנן במקום מצווה (מלאכה דרבנן בשינוי לצורך חולה או מצווה). ועיין בזה בדברי המשנה ברורה (שכח, סקנ"ד) דהתירו לחולה שאין בו סכנה (ויתכן דאף למצווה שרי) דבר דרבנן ע"י עשייתו בשינוי. וע"ע בשמירת שבת כהלכתה (לג, ב. לו, טו).

אעיר כי באופן שהותר לחולה שאין בו סכנה איסור דרבנן בשינוי, א"צ לחפש גוי כמבואר בשו"ת אבני נזר (אורח-חיים קיח אות ה), בשו"ת דברי יציב (א, קע אות ד) ובספר פסקי תשובות על המשנ"ב (שכח אות לו). ואמנם יש סוברים דהיכא דיכול לעשות ע"י גוי עדיף, אך זהו רק כשאין בזה טירחא, כמובא בקיצור שו"ע (צא, יז), במנחת שבת (שכח, סקמ"ד), בשו"ת תשורת שי (מהדו"ת עג) ועוד. ואצלנו למצוא גוי שיעשה הבדיקה הביתית הוי טירחא מרובה (אם בכלל אפשרי).

ובעודי בזה נוסיף מעט לגבי עשיית שינוי בשבת (לגבי צורך מצווה). ואף שנראה דאין הדבר פשוט, בצירוף כל הדברים שהבאנו עד כה נראה לי דשרי. התוספות במסכת גיטין (ח, ב ד"ה 'אע"ג דאמירה לעכו"ם') כתבו שאין להקל אף בשבות דשבות במקום מצווה, וכן משמע מהרשב"א (שבת קל, ב), שו"ת התשב"ץ (ב, רפא), הרשב"ש (קמא) ועוד. אולם הרמב"ם בהלכות שבת (ו, ט-י) פסק שמותר לומר לגוי לעשות מלאכה האסורה מדרבנן במקום מצווה, וכן פסקו הרי"ף והרא"ש, וכן פסק לדינא השולחן ערוך (שז, ה. שלא, ו). הפרי מגדים (אשל-אברהם שז, סק"ז) ביאר דכל ההיתר הוא דווקא על ידי גוי, אך "ישראל שבות דשבות היכא דגזרו י"ל דאסור אפילו במקום מצוה", וכן כתב בכף החיים (שז, סקנ"ב) וכן ראיתי שפסקו רבים ובהם שו"ת מהר"ם שיק (או"ח קכא), שו"ת בית יצחק (אורח-חיים מב אות ה).

מצינו דיש המתירים שבות דשבות במקום מצוה גם על ידי ישראל, וכן פסקו בשו"ת האלף לך שלמה (קמו), שו"ת מהר"ם בריסק (ב, סד-ו) וכן פסק הגר"ע יוסף (הליכות עולם ג עמוד קפז סעיף יד) שיש לסמוך על שיטה זו בשעת הצורך, ועיין עוד בשו"ת ציץ אליעזר (יג, לב אות ה) ושו"ת שבט הלוי (ה, לט). אולם אין פשוט להקל בזה דהרי פסק המשנה ברורה (רעו, סקכ"א): "אבל שבות דישראל עצמו לכולי עלמא אסור אפילו במקום מצוה".

יש לדעת כי מצינו כמה פוסקים שהתירו לומר לגוי אף מלאכה דאורייתא במקום מצווה, וכן פסקו רבינו ישעיה בספר המכריע (כז), הראב"ד בספר תמים דעים (קעה), הראבי"ה, שו"ת מעט מים (יב. נא) ועוד (ועיין בלוית חן רעו, יז). וכתב בשו"ת בית דוד (תנו): "במקומנו נתפשט טובא להתיר אמירה לגוי במקום מצוה אפילו במלאכה גמורה ואין פוצה פה" ועיין עוד בשו"ת שארית הפליטה (ד), שו"ת ציץ אליעזר (ב, מב) ובשו"ת יביע אומר (ג אורח-חיים כג אות יז). 

יש להוסיף את דבריו של קצות השלחן (קלד) אשר סובר שבמלאכה דרבנן, שאם יעשנה כלאחר יד (בשינוי) יהא תרי דרבנן, יכול היהודי לעשות הדבר אף שיכול הוא לקרוא לגוי. אולם אין זה מוסכם על כולם, ועיין בתהלה לדוד (שז, סק"ו) הסובר דגם במקרה כזה עדיף לומר לגוי שיעשה כהרגלו, מלעשותה על ידי יהודי בשינוי.

אולם כאשר מיירי בחולה שאין בו סכנה, וכן בצורך מצווה, וכן ספק אם הוי כלל מלאכה, ועוד - נראה דיש להקל.

יל"ע עוד אם הסימון של הקו מתקיים (גם אם כן, הכתיבה לא ישירה אלא בגרמא ובכוח שני. ואיסור דרבנן הותר בחולה שאין בו סכנה).

בדיקות

בעודי בזה חזיתי דכתב בספר פסקי תשובות על המשנ"ב (שכ אות כז): "ופוסקי זמנינו כתבו לדון בענין בדיקות שתן ורוק הנעשים ע"י קיסם עם חומר כימי מיוחד, אשר משנה צבעו, וכן יודעים המצב הרפואי. ולמעשה כיון שהדבר שנוי במחלוקת אין להקל אלא במקום חולי (אפילו אין בו סכנה) או צורך מיוחד, ויעשה בדרך גרמא". ועיין במה שהתירו בזה בשו"ת באר משה (ח, כד) ובשו"ת ציץ אליעזר (י, כה פ"א סק"ד. ופי"ח סק"א). וכתב בספר לב אברהם (יג, קס) וזו לשונו: "בדיקת שתן בשבת ע"י נייר מיוחד. טוב לעשותה באופן שהשתן יתקרב מאליו אל הנייר דחשיב רק גרמא". ועיין במה שדן בזה הגרשז"א (שמירת שבת כהלכתה לג הערה צא) ובשו"ת באהלה של תורה (ב, לג).[6]

ושמעתי כי מו"ר הגר"א נבנצל התיר הבדיקה, כיוון דהוא זורק מיד אח"כ את הבדיקה. וסברא זו מצינו במהרי"ל דיסקין לגבי לשון הזהורית ביוכ"פ דביאר דהטעם דהתירו, כיוון דזורקו (אולם יל"ע, דשם מיירי בדבר רוחני). וכ"כ לי לדינא להתיר לעשות בדיקה זו בשבת ובחג בעל שו"ת שואלין ודורשין ובעל שו"ת דברות אליהו. וכ"כ לי בעל שו"ת מחקרי ארץ ובתוך דבריו איתא: "באופן שהאדם בעצמו עושה את הבדיקה על ידי תמיסה שמראה קו אחד או שנים כמדומני שזה איסור דרבנן, ואפילו שזה פסיק רישא דניחא ליה במקום חולי ולדבר מצוה מותר. ההיתר הוא למי שלא מרגיש טוב וחושש שמא יש לו קורונה ומסתפק אם ללכת לבית הכנסת. בכהאי גוונא אם יעשה בדיקה ויהיו תוצאות שליליות זה עצמו יכול לרפאות אותו מחמת השמחה שהוא שלילי וכל כהאי גוונא מותר לעשות בדיקה שאינה כרוכה באיסור דאורייתא".

אולם ידידי הגר"מ פטרפרוינד לא התיר לעשות בדיקה זו על ידי ישראל. אלא רק ע"י גוי וביאר באריכות דמסתבר שיש כאן לכל היותר איסור דרבנן, וממילא זה בגדר שבות דשבות דשרי לצורך מצוה.[7] אך אעיר כי המציאות למצוא גוי שיניח את חומר הבדיקה על המשטח (וכן שיסכים לגעת בזה) הינה דבר שכמעט אינו מציאותי (אולם אם ניתן בנקל לבצע ע"י גוי, כגון אדם שיש לו בביתו עובד זר, וודאי דעדיף שהגוי יבצע את הבדיקה). 

העולה לדינא: יש להקל לעשות את הבדיקה הביתית של הנגיף ביום טוב ובשבת כאשר מדובר בשני ימים רצופים (כשני ימי ראש השנה או חג בסמוך לשבת ולהפך וכדומה). אך כאשר מדובר ביום אחד, ראוי להימנע היכא דאפשר שאינו מסכן את האחרים (ויכול להתבודד כשאינו חש בטוב).