. הטעמים להבדלה על בשמים במוצאי שבת

הרמב"ם (שבת כט, כט) כתב כי במוצאי שבת הנפש של האדם דואבת ועצובה, לפיכך "משמחין אותה ומיישבין אותה בריח טוב", כלומר: בשבת יש לאדם נשמה יתירה ובמוצאי שבת נוטלים אותה הימנו, ולכן האדם עצב, והבשמים באים לנחם אותו.

הסבר זה הוא לפי הנאמר במסכת ביצה (טז, א): "אמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר (שמות לא, יז) 'שבת וינפש', כיוון ששבת - ווי אבדה נפש", וכן כתב בתוספות (ביצה לג, ב, ד"ה 'כי') וכן איתא באבודרהם: "הטעם שמריחין הבשמים במוצאי שבת - כדי לעשות נחת רוח לאדם על שהלכה ממנו הנשמה היתרה", ושנינו במסכת ברכות (כז, ב) כי אחד משלושת הדברים המשיבין דעתו של האדם הוא הריח[1].

בשו"ת שרידי-אש (א, כט) הביא עוד מספר טעמים להרחת הבשמים במוצאי שבת. מדברי התוספות במסכת פסחים (קב, ב, ד"ה 'רב') עולה כי ישנה אש של גיהינום שמסריחה. בשבת אין אש הגיהינום שולטת ובמוצאי שבת היא חוזרת לשרוף ולהסריח.

ברבנו-בחיי (וישלח), עה"פ "ויהי ביום השלישי בהיותם כֹּאבים" (בראשית לד, כה), ביאר כי ביום השלישי למילה המחלה מתגברת, ומכיון שאדם הראשון נוצר ביום השישי, יום ראשון היה היום השלישי ללידתו והריח הבשמים מחמת חולשתו.