אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא ע"ז ד, ג; ספרי ראה נג). ובתורה נאמר (דברים יא, יב): "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". ואמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה". ועוד אמרו (שם): "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה".
מצוות ישוב הארץ מורכבת משני חלקים, מצווה כללית ומצווה פרטית. המצווה הכללית מוטלת על כלל ישראל, ועניינה: כיבוש הארץ ויישובה על ידי עם ישראל. והמצווה הפרטית מחייבת כל יחיד ויחיד מישראל לגור בארץ ולהשתתף בישובה. תחילה נעסוק בחלק הראשון, היינו במצווה המוטלת על כלל האומה, לכבוש את הארץ, לשלוט בה ולהתיישב בה. וכך כתב הרמב"ן (השמטות לספר המצוות מצווה ד): "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, וזהו שנאמר (במדבר לג, נג-נד): וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ…"

כשנדייק בדבריו נמצא, שישנם שני צדדים במצווה הכללית של ישוב הארץ. האחד שהארץ תהיה תחת שלטון ישראל ולא תחת שלטון זר. אולם בכיבוש הארץ לבד עדיין המצווה לא נשלמת, וצריך להוסיף את הצד השני, שהוא ליישב את כל הארץ בפועל, באופן שלא תישאר שממה. וברור שאין די בהתיישבות עירונית ובבניית בתים בלבד, הואיל וכך ישארו בארץ חלקים שוממים, אלא המצווה היא להפריח את כל שיממות הארץ. וכל זמן שישנם מקומות בארץ שנותרו שוממים, עדיין מוטלת עלינו מצווה לטעת בארץ עוד עצים ולבנות עוד בתים.

ומדגיש הרמב"ן שמצווה זו נוהגת בכל הדורות, שבכל הדורות מצווים ישראל לרשת את הארץ וליישבה ולא רק בעת כיבוש הארץ אחר יציאת מצרים. אלא שבמשך דורות רבים היינו במצב של אונס, שהיינו בגלות בגוף ובנפש, ולא יכולנו לקיים את המצווה. בחסדי ה', בדורות האחרונים, החל ה' להצמיח את ישועתנו, ומצבנו השתנה ואנו יכולים לקיים את המצווה.